<h1>תשובות בעלי התוספות סימן קל"ג — תשובת רבינו אליעזר חיים ב"ר אליעזר</h1>
<h2>דף כג:</h2>
על דבר לאה אשר נתקדשה בטבעת בחזקת שהיה של זהב ונמצא של נחשת שנה אחר נישואיה. על זה כתב רבי' שמשון משנ"ץ בתשובה אחת, שאע"פ שהחתן היה סבור שהיה של זהב, מ"מ אחרי שלא אמר בפירוש התקדשי לי בטבעת זו שהיא של זהב, הרי היא מקודשת. ואע"פ שנהגו העולם לקדש בשל זהב, מ"מ לא חשבינן ליה כדמפרש מ"ד אאשה דסתמא מקפדת על דינר אפילו אליבא דבית הילל, ואפילו הכי כי קדשה בליליא או שויא שליח מכשירינן בפרוטה [קידושין י"א ע"א]. ולא דמי להתקדשי לי במנה זה ונמצא חסר דינר דאינה מקודשת [שם ח' ע"א], דסתם מנה הוא מאה דינרין של כסף, אבל טבעת זו יש מהם כסף זהב ונחשת ואלמוג, ובכל עניין מקודשת אם יש בו שוה פרוטה. ונראה אפילו אמרה האשה סבורה הייתי שהיה של זהב, אמרינן איהי דאטעיא נפשה. דומיא דההיא דתנן [קידושין ס"ב ע"א] כסבור שהיא כהנת ונמצאת שהיא לויה, מקודשת, שלא הטעתו והוא הדין איפכא. ורבי' מאיר כתב בתשובה אם אמרו העדים בפני האשה שהוא של זהב, יש לומר דאעדים קא סמכה. ואין לחלק בין אמר איהו ובין אמרו עדים. ומכל מקום, אע"פ שאנו מדמין, לא היינו עושים מעשה להפקיעה בלא גט, ע"כ. ובנדון זה של לאה מאן מוכח שהעדים אמרו לפני לאה שהוא של זהב. וכי העדים מומחים הם כי (זבבו) [דנכו] ואיסר להכיר בין זהב וכסף ונחשת. והלא מחמת חששא זו כבר ההרגל פשוט כשמראין הטבעת שאומרים הוא שוה בטוב פרוטה. ועוד דכל היכא דלא נישאת שייך חששא טפי, אבל כשנשאת ונבעלה, עלה תניא בברייתא ומייתי לה פ' המדיר [כתובות ע"ג ע"ב] קדשה בטעות ובפחות משוה פרוטה, וכן קטן שקדש אע"פ ששלח סבלונות לאחר מיכן אינה מקודשת, ואם בעלו קנו. ואיתא התם קדשה על תנאי וכנסה סתם, רב אמר צריכה הימנו גט, ושמואל אמר אינה צריכה הימנו גט. וטעמא דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, והלכה כרב באיסורא, וכן פסקו הגאונים. וזה לשון רבי' משה [פ"ז מהלכ' אישות הכ"ג], וכן המקדש בפחות משוה פרוטה או במלוה וחזר ובעל סתם בפני עדים, צריכה גט, שעל בעילה זו סמך ולא על קידושין הפסולים, ע"כ. ולאו דווקא עידי ביאה וה"ה עידי ייחוד. וכתב רבי' שמשון מדאשכחן פ' בית שמאי ביבמות [ק"י ע"א], ובמס' נדה [נ"ב ע"א], גבי קטנה שנישאת דכיון דבעל בגדלות אינה יכולה למאן, דשמעינן אע"ג דלא ייחד עידי ייחוד לשם כך, מ"מ מיקרי עידי ייחוד, מה שהוא דר עמה בבית, דדבר שהסתם כך הוא כדאיכא עדים דמי. ויש לדקדק דווקא בקטנה או במקדש על תנאי איכא למימר דגמר לבעול לשם קידושין וכו'. שכן כשנודע לו שקידשה בפחות משוה פרוטה, כדאמרינן התם [כתובות ע"ג ע"ב] אדם יודע שאין קידושין בפחות משוה פרוטה, וגמר ובעל לשם קידושין. אבל מה שבעל קודם שנודע לו, לא בעל רק על דעת קידושין הראשונים, שהרי קסבור היה שהיו קידושין גמורים. ובנדון זה אפי' אם תימצא לומר שהקידושין אינם קידושין, מ"מ יש להשיאו עצה להתייחד עמה בפני שנים שיראו רק שנכנס עמה בחדר, והם לא יכנסו, והוא יבעול ודיו בכך. דאמרי נהרדעי [קידושין י"ב ע"ב] בכולהו לא מנגיד רב אלא אמאן דמקדש בלא שידוכין. ואפי' למאן דאמר רב מנגיד אמאן דמקדש בביאה, היינו משום פריצותא, שעושה תחילת קניינו בביאה, כמו שפי' ר"י, והכא ליכא הך חששא, שהרי היתה עמו בחזקת נשואה גמורה. וגדולה מזאת אילו היה לו בנים ממנה היו ראויים להיות כהנים גדולים, שהרי זרעו מיוחס אחריו קרינן ביה. ולא דמי לעשרה כהנים עומדים ופירש אחד מהם ובעל שמשתקין אותו מדין כהונה [יבמות ק' ע"ב], אבל הכא לא. ואפילו לר' אלעזר דאמר [שם נ"ט ע"ב] פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה, הכא לשם אישות היה. ולהכי עתה שנודע לו פסול להקידושין, למה לא יבעול עתה לשם קידושין. ומיהו כל כה"ג איכא לאודועי, ואמרינן ליה דבעלמא פריצותא הוא לקדש בביאה, ולדידיה כה"ג שרי. וכן נמי אמרינן ליה דלא לפיק שותא מהך עובדא בשוקא ובברייתא. והכי שפיר טפי להתייחד בפני עדים, כמו שהוא מעשים בכל יום בבני אדם עם נשותיהם, ממה שיקדש שינית בפני עדים. שהרי צריך להזהר מאד בטיב גיטין וקידושין מחומרא דאתי לידי קולא, למימר פנויה היא.
ועל דבר הברכות, כתב רבי' שמשון בתשובה שאינה צריכה אפילו אין הקידושין כלום, כיון דבעל אחר כן קנאה ולא בעיא ברכה, וסגיא בברכה ראשונה, שכלה בלא ברכה שאסורה לבעלה כנידה, מדרבנן הוא. דלא מצינו בשום מקום ברכות מעכבות, ובכי האי גוונא לא הדור, כיון שברכו על אירוסין ונישואין כל דהו. והביא ראייה מהא דהמדיר [כתובות ע"ג ע"ב], דאם בעלו קנו, דמשמע דלא בעי ברכה ולא מסירה לחופה. ומהא דאמרינן פ' ארבע מיתות [סנהדרין ע"ו ע"ב] המשיא אשה לבנו קטן סמוך לפרקו עליו הכתוב אומר [איוב ה'] ופקדת נוך ולא תחטא. וקידושי קטן אינם כלום אפילו מדרבנן, שהרי אשתו פטורה מן החליצה ומן היבום, ואפילו הכי שרי למבעל בגדלות ע"י ברכה שנעשת בקטנות. ועוד מההיא דתנ' בפ' חרש ביבמות [קי"ג ע"א] שוטה וקטן שנשאו נשים פקחות, אע"פ שנפקח החרש ונשתפה השוטה אין להם עליהם כלום, רצו לקיימם יש עליהם כתובה. ואמרינן עלה בירושלמי בריש כתובות [פ"א ה"ב], ר' אלעזר בשם ר' מנו, והוא שבא עליה משנתפקח והתם (חרש) [שוטה] אין לו נישואין אפילו מדרבנן, ואפ"ה רצה לקיימה יקיים בלא קידושי כסף ושטר, רק בבעילה. דאי בקידושי אחריני מאי למימרא.
ונראה לי דאין לדחות דההיא אם בעלו קנו, וכנסה סתם דהמדיר, היינו בדיעבד. הא ליתא. דהא לישנא דרצו לקיימם לא משמע רק לכתחילה. וכן נמי יש עליהם כתובה מיירי בלא שבע ברכות אחריני, דאל"כ אכתי מאי למימרא. ואין לדחות דברכת קידושי טעות גריעא טפי דלא עשה כל מה שהיה יכול לעשות, דהא חרש שוטה וקטן נמי כל מה שיכול לעשות אינו כלום אפילו מדרבנן. וכי תימא קטן עדיף דאתי לכלל גדלות, וגדלי נישואי בהדיה דומיא דקטן הבא על היבמה תגדלנו [יבמות קי"א ע"ב], אכתי חרש שוטה מאי איכא למימר, דמאן לימא לן דקאי להתפקח ולהשתפות. וכן נתפקח או נשתפה גופא אחרינא הוא. ונראה לי להביא ראייה למה שפי' דנישואין חיילי בלא שבע ברכות, דאיכא למימר דומיא דאירוסין, דהמקדש בפני שנים מקודשת אע"פ שלא ברכה ברכת אירוסין, וארוסה היא לכל דבר. גם יש לומר דהיכא שקידשה כדין קידושים גמורים ואח"כ כנסה לחופה, הרי היא נשואה לכל דבר ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה ולדון בחנק, אפילו בלא ברכה. וכן משמע בכתובות [ז' ע"ב]. דת"ר מברכין ברכת חתנים בבית חתנים, וברכת אירוסין בבית אירוסין, וקרי בית אירוסין מקום שקידשה, ובית חתנים מקום שהכניסה לחופה, אע"פ שעדיין לא בירך שם, ולא תלי החופה בז' ברכות. ואדרבה מוכח דתרי מילי נינהו, דאם לא כן, דלא קרי ליה בית חתנים אלא מכח שבירך שם או שרוצה לברך שם, א"כ פשיטה דבבית חתנים מברכין, ומאי קאמר. ואין לדחות דאתא לאפוקי מר' יהודה דאמר אף בבית אירוסין מברכין אותה, דהוה ליה למיתני בשעת אירוסין ובשעת נישואין. וכן נמי תנן פ' נערה בכתובות [מ"ח ע"ב], לעולם היא ברשות האב עד שתיכנס לרשות הבעל לנישואין. ופי' הקונטרס וז"ל, כלומר שתכנס לחופה לשם נישואין, שתהא מסורה לרשות הבעל. ובגמרא מייתי ברייתא, מסר האב לשלוחי הבעל כו' עד במה דברים אמורים ליורשה, אבל לתרומה אינה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה. ופי' הקונטרס וז"ל, בד"א שמסירתה לשלוחי' הוו נישואין, ליורשה, להך מילתא לחודה הוו נישואין, עכ"ל. ולא קאי אהא דתני' נכנסה עמו לשם נישואין, דהתם נשואה גמורה היא גם לאכילת תרומה. ובתר הכי איתא אמ' רב אשי תנא סתמי סתמי קתני, סתם חצר דידה ללון, סתם חצר דידיה לשם נישואין. ופי' הקונטרס וז"ל, הא דקתני נכנסה עמו ללון, לא שפירשה ללון אני נכנס ולא לשם נישואין, אלא סתמא נכנסה ושהתה עמו סתם, אמרינן נישואין נינהו, וזו היא כניסת חופתה. ואע"ג דלא נבעלה הוו נישואין בחצר שלו, סתם כניסתה לה לשם נישואין עכ"ל. הרי לך שכניסת חופה היינו כשפרשה שנכנס לשם נישואין, שתהא מסורה לרשות הבעל והוי בהכי נשואה, שזו היא נכנסה לחופה. ואחר שיצאת' מבית אביה שמסרה לשלוחי הבעל, אם נכנסה עמו בחצר דידיה אפילו בסתם הויא נשואה. והיינו על כרחין בלא שבע ברכות. דאי ס"ד שברכו, א"כ מהו סתם חצר, הלא אין לך מפורש גדול מזה. ומעתה זכינו לדון. אחרי שהיא נשואה גמורה בלא שבע ברכות לאכילת תרומה שהיא במיתה, ולעניין מיתת ב"ד דאישתני קטלה מסקילה לחנק, כ"ש דשריא לבעלה. וכתב רבי' שמשון דנוכל לפרש כלה בלא ברכה היינו בלא חופה, ונקט ברכה לפי שעושין ברכה בשעת נישואין. ונראה לי הא דתניא במס' כלה מניין לברכת חתנים מן התורה, שנ' [בראשית כ"ד] ויברכו את רבקה וגו', אין לפרש הפסוק בברכת נישואין, דהא יצחק לא הוי התם. ואפילו אם תפרש בברכת אירוסין שעשה אליעזר שלוחו של יצחק לקדש לו אשה, ונימא דנילף ברכת נישואין מברכת אירוסין, מ"מ צריך לומר דבלא ברכה הויא נשואה כדפרי'. ונהי דהויא דאורייתא, ברכות אינם מעכבות. ועוד י"ל אסמכתא בעלמא הוא, דהכי קאמר בסיפיה דקרא ויאמרו לה אחותינו את וגו'. ואפילו אי [לא] הוי דאורייתא ונימא נהי דנשואה גמורה היא מן התורה בלא שבע ברכות, מ"מ גזור רבנן שהיא אסורה בלא ברכה, מ"מ הני מילי בעלמא שלא בירכו כלל, אבל היכא דברכו אפילו אחר קידושין כל דהו לא גזור, כמו שהוכיח מחרש שוטה וקטן. ויש ליתן טעם ולומר חכמים חשו לזלזול בת ישראל שלא תראה שהיתה כמו זונה אצלו עד עכשיו. ואפילו אם תמצא לומר שהם מן התורה ושגזרו חכמים לאוסרה לבעל עד שיברכו שינית אפילו כשברכו בקידושי טעות, מ"מ הני מילי בקידושין שהן ודאי טעות, אבל הכא דאיכא פלוגתא דרבוותא, וקרוב לדעת שהקידושין הראשונים קידושין, והוי ספיקא, א"כ אפילו אם תדמה ברכה זו לברכה דלאחר המזון דהויא דאורייתא, והתם ספק בירך וספק לא בירך חייב לחזור ולברך. מ"מ כי תוקמיה אדאורייתא הרי היא מותרת לו אפילו כשלא בירך מעולם, וכ"ש אי ברכת חתנים מדרבנן דיש לדמותו למי שנסתפק אם בירך ברכת המוציא או לא, שאינו חוזר ומברך מפני שאינה מן התורה, ומהשתא דמספקא לן אם היא דאורייתא אם לאו שאינו חוזר ומברך. ואפילו הויא דאורייתא מספקא לן אי קידושין הראשונים קידושין אם לאו, האיך נוכל לברך שבע ברכות מספק ברכה לבטלה. וא"ת יגרשנה ויחזירנה ויברך, ליכא למימר הכי כיון דאין כאן איסורא דאורייתא, דאין לנו כח להוציא אשה מבעלה ולומר שהעמידו חכמים דבריהם בגזירה זו אפילו במקום שצריך להוציא, ואפילו בספק, כדאיתא פ' כיצד ביבמות [כ"ג ע"ב] דתנן אם קדמו וכנסו אין מוציאין כו' אע"ג דדילמא פגע באחות זקוקתו, דספיקא הוא דאימור כל חד וחד דידיה איתרמיה ליה. וכן נמי פ' ד' אחין [שם כ"ז ע"ב] א"ר יוחנן אחיות איני יודע מי שנאן משום דדילמא (שיני הבראי שביה) [שניה חבראי שניה] יבם אנא ראשונה יבמי. ומצינו שחשו חכמים להוציא בקדש תוך שלשה וברח, דאמרינן [שם ל"ז ע"א] עירוקיה מסתייה. ובנטען על אשת איש [שם כ"ד ע"ב] ונתגרשה יוציא משום דהוי ספיקא דאורייתא, דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל, ואפילו הכי אם יש לה בנים לא תצא. והיה נראה לומר דאפילו היכא שלא בירך מעולם ולא איפשר ליה לברך דלא חייבוהו חכמים להוציא. וראייה מפ' הניזקין [גיטין נ"ז ע"א], מעשה בארוס וארוסתו שנשבו בין הגוים אמרה לו בבקשה ממך אל תגע בי שאין לי כתובה ממך, אבל משום כלה בלא ברכה לא נמנע ממנה, ואע"פ שלא בירכו ז' ברכות כשנשבו מקרי ארוס וארוסתו. ואין לדחות דה"ק אין לי חיוב כתובה עליך מפני שלא בירכו ז' ברכות, דהא לאחר שנשבו היה מתייחד עמה כדאמרינן דחדא מטה הוה כו' והיינו כניסה לחופה דבהכי הייתה נשואה גמורה, דשפיר הוה לה חיוב כתובה עליו.
ומעשה היה באחד שקידש בטבעת שאולה וחזר הבעל וקדשה קידושין גמורין שניים בפני עדים בלא ברכה. והתחילו לרנן משום דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה, ואמרו כי יש מורה להזקיק הבעל לגרשה ולחזור לקדשה. וכתב רבי' שמשון וז"ל, אמרתי לא נתן לכם המורה לצדקה, ותחילת תקנה זו קילקולה, אם תקנתם באשת ישראל, מה תקנתם באשת כהן. עכ"ל.
ואם (לחשב) [לחשך] אדם לאמר מה יהיה מן הכתובה, שהרי היא מוקדמת, ואם תכתוב זמן של עכשיו היאך נוכל להזכיר שמה בתולה. ועוד מהו הדין שלה מאתים או מנה. אמור לו, למ"ד חיישינן לשתי כתובות [ב"מ ז' ע"ב], וכן נמי הא דפ' נערה [כתובות מ"ג ע"א] דאיתמר הוציאה עליו שתי כתובות והאחת קודמת לחברתה היאך נכתבה השינית. אלא ודאי שטר כתובה הוא כשאר שטר חוב דעלמא, ומוצאין לשון המועיל על הזמן ועל הזכרת האשה. וכתובה היא מאתים כדין בתולה, דהא לא (תוכן) [תוכל] לדון אותה רק כמו מפותת עצמו או אנוסת עצמו, והתם כשכנסה כותב לה כתובה כשאר הבתולות. ושלום אליעזר חיים הע' בה"ר אליעזר נ"ע.
תשובה זו השיב לא"מ ז"ל. וזה אשר כתב הוא, נראה דלא סמכה דעתה אפילו אי הוי שוה פרוטה בטבעת של נחשת, כיון דנהגו לקדש בשל כסף או בשל זהב. מדמשני פ"ק דקידושין [ג' ע"א] חליפין איתא בפחות משוה פרוטה, ואשה בפחות משוה פרוטה לא מיקניא נפשה, ומשום הכי בטלו תורת חליפין מאשה לגמרי, אפילו בכלי שיש בו שוה פרוטה. הכא נמי נראה דשום אשה לא סמכה דעתה להתקדש בנחשת מחמת כיסופא. ולא נהגו דילמא אתי לקדושי בטבעת פחות משוה פרוטה, לדברי רבי' משה מיימון ששיעור הפרוטה משקל חצי שעורה של כסף נקי. ואפילו אי הוי בו שוה פרוטה, איכא למימר דלא סמכה דעתה כיון דשמוהו העדים והאשה בשל זהב. ואע"ג דפסיק הילכתא [שם ט' ע"א] שיראי לא צריכי שומא, התם פי' [ז' ע"ב] אע"ג דלא (פ)[ב]קיעי בשומא, ותלי טעמא דהא שוו חמשין. מיהו היכא דשיימינהו ואישתכח דלא שוו אינה מקודשת, כדאמרינן התם חמשין ולא שוו, הא לא שוו. וכ"ש זהב ונחשת דשני מינין הן. ועוד הכא ליכא למימר הכי דשמא אינו שוה. ועוד נראה לר"ת דלא פסיק כרבא אלא משיראי משום דקייצי וידיע קצת שימייהו, ואין רגילות לטעות בהן, אבל מילי אחריני ודאי בעו שומא. ולא דמי לאבנא דכוחלא [שם י"ב ע"א] כדפי' התוספות דצריך לומר דאינה כשאר אבנים. ועוד דאמרינן התם [ט' ע"א] כל הבה מיהב' לאו כלום היא. ופר"י היכא דהיא אינה מבקשת אותו דבר תחילה כי הכא, אלא שאמר לה האיש אם אתן לך דבר זה מיקדשי לי, כ"ש הכא דתרוייהו היו סבורים שהיה של זהב דלא מקדשה. וגרע טפי מאומר לה התקדשי לי בדינר של כסף ונמצא של זהב, או להפך, דאינה מקודשת. והא דתנן פ' האומר [שם ס"ב ע"א], האומר כסבור הייתי שהייתה כהנת כו' הרי זו מקודשת מפני שלא הטעתו, התם הוי לחומרא להנשא לאחר. ועוד איכא למיחש דילמא אפילו הטעה אותה מיקדשא דדמי קצת הכי. ואע"ג דאמר שמואל [שם י"ב ע"א] קדשה בתמרה מקודשת, חיישינן שמא שוה פרוטה במדי, התם ידעה וקבלה לשם קידושין, רק חיישינן דילמא לית ביה שוה פרוטה. אבל הכא לא קבלה רק בתורת זהב והוו קידושין [של טעות]. ואפילו למ"ד בפ' המדיר [כתובות ע"ג ע"ב] קדשה בפחות משוה פרוטה כו' אם בעלו קנו, צריך לומר בעידי ייחוד, דאי לא תימא הכי הא קיימא לן [קידושין ס"ה ע"א] המקדש אפילו בעד אחד אין חוששין לקידושין, ואין לומר דחופה קונה, מדפריך התם [שם ג' ע"א] ולרב הונא דאמר חופה קונה, ש"מ דלית הילכתא כוותיה. לכך יקדש שנית ויברכו לו ז' ברכות. ושלום יהודה בן הק"ר נתן לביא. וכן כתבו מה"ר אלעזר, וה"ר זוסמן, וה"ר שלמה בדכר"י.
ומהר"ם אמר דאינן קידושין דלא סמכא דעתא כיון שסבורה שהוא זהב, כמו [קידושין מ"ח ע"ב] התקדשי לי בדינר כסף ונמצא זהב או איפכא. ואפילו יהיב לה ושתיק הוי ליה כמפרש כיון שהעדים והקהל אמרו כן. דומיא דהיה מדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה פ"ק דקידושין [ו' ע"א], כדמוכח התם דפסקינן הילכתא כר' יוסי. ויש לגרש. ויקיימו שיחזרו ויקדשו, דחיישינן דילמא נפיק מינה חורבה שיאמרו קידושי נחשת אינן קידושין. ועוד נראה להצריך גט מדפר"א פ' האיש מקדש [שם נ' ע"א] על הא דמקדש' האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת כו'. ודילמא שאני התם דלחומרא צריכה גט מיניה. אלמא אפילו אי אמרינן דברים שבלב הוו דברים, גבי קידושין אמרינן לחומרא, ולא מהימן לומר טעיתי, כ"ש אי אמרינן דברים שבלב אינן דברים דהוו קידושין וצריך גט, ויחזור ויקדש, ויברך שבע ברכות.
<h2>דף קיג.</h2>
על דבר לאה אשר נתקדשה בטבעת בחזקת שהיה של זהב ונמצא של נחשת שנה אחר נישואיה. על זה כתב רבי' שמשון משנ"ץ בתשובה אחת, שאע"פ שהחתן היה סבור שהיה של זהב, מ"מ אחרי שלא אמר בפירוש התקדשי לי בטבעת זו שהיא של זהב, הרי היא מקודשת. ואע"פ שנהגו העולם לקדש בשל זהב, מ"מ לא חשבינן ליה כדמפרש מ"ד אאשה דסתמא מקפדת על דינר אפילו אליבא דבית הילל, ואפילו הכי כי קדשה בליליא או שויא שליח מכשירינן בפרוטה [קידושין י"א ע"א]. ולא דמי להתקדשי לי במנה זה ונמצא חסר דינר דאינה מקודשת [שם ח' ע"א], דסתם מנה הוא מאה דינרין של כסף, אבל טבעת זו יש מהם כסף זהב ונחשת ואלמוג, ובכל עניין מקודשת אם יש בו שוה פרוטה. ונראה אפילו אמרה האשה סבורה הייתי שהיה של זהב, אמרינן איהי דאטעיא נפשה. דומיא דההיא דתנן [קידושין ס"ב ע"א] כסבור שהיא כהנת ונמצאת שהיא לויה, מקודשת, שלא הטעתו והוא הדין איפכא. ורבי' מאיר כתב בתשובה אם אמרו העדים בפני האשה שהוא של זהב, יש לומר דאעדים קא סמכה. ואין לחלק בין אמר איהו ובין אמרו עדים. ומכל מקום, אע"פ שאנו מדמין, לא היינו עושים מעשה להפקיעה בלא גט, ע"כ. ובנדון זה של לאה מאן מוכח שהעדים אמרו לפני לאה שהוא של זהב. וכי העדים מומחים הם כי (זבבו) [דנכו] ואיסר להכיר בין זהב וכסף ונחשת. והלא מחמת חששא זו כבר ההרגל פשוט כשמראין הטבעת שאומרים הוא שוה בטוב פרוטה. ועוד דכל היכא דלא נישאת שייך חששא טפי, אבל כשנשאת ונבעלה, עלה תניא בברייתא ומייתי לה פ' המדיר [כתובות ע"ג ע"ב] קדשה בטעות ובפחות משוה פרוטה, וכן קטן שקדש אע"פ ששלח סבלונות לאחר מיכן אינה מקודשת, ואם בעלו קנו. ואיתא התם קדשה על תנאי וכנסה סתם, רב אמר צריכה הימנו גט, ושמואל אמר אינה צריכה הימנו גט. וטעמא דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, והלכה כרב באיסורא, וכן פסקו הגאונים. וזה לשון רבי' משה [פ"ז מהלכ' אישות הכ"ג], וכן המקדש בפחות משוה פרוטה או במלוה וחזר ובעל סתם בפני עדים, צריכה גט, שעל בעילה זו סמך ולא על קידושין הפסולים, ע"כ. ולאו דווקא עידי ביאה וה"ה עידי ייחוד. וכתב רבי' שמשון מדאשכחן פ' בית שמאי ביבמות [ק"י ע"א], ובמס' נדה [נ"ב ע"א], גבי קטנה שנישאת דכיון דבעל בגדלות אינה יכולה למאן, דשמעינן אע"ג דלא ייחד עידי ייחוד לשם כך, מ"מ מיקרי עידי ייחוד, מה שהוא דר עמה בבית, דדבר שהסתם כך הוא כדאיכא עדים דמי. ויש לדקדק דווקא בקטנה או במקדש על תנאי איכא למימר דגמר לבעול לשם קידושין וכו'. שכן כשנודע לו שקידשה בפחות משוה פרוטה, כדאמרינן התם [כתובות ע"ג ע"ב] אדם יודע שאין קידושין בפחות משוה פרוטה, וגמר ובעל לשם קידושין. אבל מה שבעל קודם שנודע לו, לא בעל רק על דעת קידושין הראשונים, שהרי קסבור היה שהיו קידושין גמורים. ובנדון זה אפי' אם תימצא לומר שהקידושין אינם קידושין, מ"מ יש להשיאו עצה להתייחד עמה בפני שנים שיראו רק שנכנס עמה בחדר, והם לא יכנסו, והוא יבעול ודיו בכך. דאמרי נהרדעי [קידושין י"ב ע"ב] בכולהו לא מנגיד רב אלא אמאן דמקדש בלא שידוכין. ואפי' למאן דאמר רב מנגיד אמאן דמקדש בביאה, היינו משום פריצותא, שעושה תחילת קניינו בביאה, כמו שפי' ר"י, והכא ליכא הך חששא, שהרי היתה עמו בחזקת נשואה גמורה. וגדולה מזאת אילו היה לו בנים ממנה היו ראויים להיות כהנים גדולים, שהרי זרעו מיוחס אחריו קרינן ביה. ולא דמי לעשרה כהנים עומדים ופירש אחד מהם ובעל שמשתקין אותו מדין כהונה [יבמות ק' ע"ב], אבל הכא לא. ואפילו לר' אלעזר דאמר [שם נ"ט ע"ב] פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה, הכא לשם אישות היה. ולהכי עתה שנודע לו פסול להקידושין, למה לא יבעול עתה לשם קידושין. ומיהו כל כה"ג איכא לאודועי, ואמרינן ליה דבעלמא פריצותא הוא לקדש בביאה, ולדידיה כה"ג שרי. וכן נמי אמרינן ליה דלא לפיק שותא מהך עובדא בשוקא ובברייתא. והכי שפיר טפי להתייחד בפני עדים, כמו שהוא מעשים בכל יום בבני אדם עם נשותיהם, ממה שיקדש שינית בפני עדים. שהרי צריך להזהר מאד בטיב גיטין וקידושין מחומרא דאתי לידי קולא, למימר פנויה היא.
ועל דבר הברכות, כתב רבי' שמשון בתשובה שאינה צריכה אפילו אין הקידושין כלום, כיון דבעל אחר כן קנאה ולא בעיא ברכה, וסגיא בברכה ראשונה, שכלה בלא ברכה שאסורה לבעלה כנידה, מדרבנן הוא. דלא מצינו בשום מקום ברכות מעכבות, ובכי האי גוונא לא הדור, כיון שברכו על אירוסין ונישואין כל דהו. והביא ראייה מהא דהמדיר [כתובות ע"ג ע"ב], דאם בעלו קנו, דמשמע דלא בעי ברכה ולא מסירה לחופה. ומהא דאמרינן פ' ארבע מיתות [סנהדרין ע"ו ע"ב] המשיא אשה לבנו קטן סמוך לפרקו עליו הכתוב אומר [איוב ה'] ופקדת נוך ולא תחטא. וקידושי קטן אינם כלום אפילו מדרבנן, שהרי אשתו פטורה מן החליצה ומן היבום, ואפילו הכי שרי למבעל בגדלות ע"י ברכה שנעשת בקטנות. ועוד מההיא דתנ' בפ' חרש ביבמות [קי"ג ע"א] שוטה וקטן שנשאו נשים פקחות, אע"פ שנפקח החרש ונשתפה השוטה אין להם עליהם כלום, רצו לקיימם יש עליהם כתובה. ואמרינן עלה בירושלמי בריש כתובות [פ"א ה"ב], ר' אלעזר בשם ר' מנו, והוא שבא עליה משנתפקח והתם (חרש) [שוטה] אין לו נישואין אפילו מדרבנן, ואפ"ה רצה לקיימה יקיים בלא קידושי כסף ושטר, רק בבעילה. דאי בקידושי אחריני מאי למימרא.
ונראה לי דאין לדחות דההיא אם בעלו קנו, וכנסה סתם דהמדיר, היינו בדיעבד. הא ליתא. דהא לישנא דרצו לקיימם לא משמע רק לכתחילה. וכן נמי יש עליהם כתובה מיירי בלא שבע ברכות אחריני, דאל"כ אכתי מאי למימרא. ואין לדחות דברכת קידושי טעות גריעא טפי דלא עשה כל מה שהיה יכול לעשות, דהא חרש שוטה וקטן נמי כל מה שיכול לעשות אינו כלום אפילו מדרבנן. וכי תימא קטן עדיף דאתי לכלל גדלות, וגדלי נישואי בהדיה דומיא דקטן הבא על היבמה תגדלנו [יבמות קי"א ע"ב], אכתי חרש שוטה מאי איכא למימר, דמאן לימא לן דקאי להתפקח ולהשתפות. וכן נתפקח או נשתפה גופא אחרינא הוא. ונראה לי להביא ראייה למה שפי' דנישואין חיילי בלא שבע ברכות, דאיכא למימר דומיא דאירוסין, דהמקדש בפני שנים מקודשת אע"פ שלא ברכה ברכת אירוסין, וארוסה היא לכל דבר. גם יש לומר דהיכא שקידשה כדין קידושים גמורים ואח"כ כנסה לחופה, הרי היא נשואה לכל דבר ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה ולדון בחנק, אפילו בלא ברכה. וכן משמע בכתובות [ז' ע"ב]. דת"ר מברכין ברכת חתנים בבית חתנים, וברכת אירוסין בבית אירוסין, וקרי בית אירוסין מקום שקידשה, ובית חתנים מקום שהכניסה לחופה, אע"פ שעדיין לא בירך שם, ולא תלי החופה בז' ברכות. ואדרבה מוכח דתרי מילי נינהו, דאם לא כן, דלא קרי ליה בית חתנים אלא מכח שבירך שם או שרוצה לברך שם, א"כ פשיטה דבבית חתנים מברכין, ומאי קאמר. ואין לדחות דאתא לאפוקי מר' יהודה דאמר אף בבית אירוסין מברכין אותה, דהוה ליה למיתני בשעת אירוסין ובשעת נישואין. וכן נמי תנן פ' נערה בכתובות [מ"ח ע"ב], לעולם היא ברשות האב עד שתיכנס לרשות הבעל לנישואין. ופי' הקונטרס וז"ל, כלומר שתכנס לחופה לשם נישואין, שתהא מסורה לרשות הבעל. ובגמרא מייתי ברייתא, מסר האב לשלוחי הבעל כו' עד במה דברים אמורים ליורשה, אבל לתרומה אינה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה. ופי' הקונטרס וז"ל, בד"א שמסירתה לשלוחי' הוו נישואין, ליורשה, להך מילתא לחודה הוו נישואין, עכ"ל. ולא קאי אהא דתני' נכנסה עמו לשם נישואין, דהתם נשואה גמורה היא גם לאכילת תרומה. ובתר הכי איתא אמ' רב אשי תנא סתמי סתמי קתני, סתם חצר דידה ללון, סתם חצר דידיה לשם נישואין. ופי' הקונטרס וז"ל, הא דקתני נכנסה עמו ללון, לא שפירשה ללון אני נכנס ולא לשם נישואין, אלא סתמא נכנסה ושהתה עמו סתם, אמרינן נישואין נינהו, וזו היא כניסת חופתה. ואע"ג דלא נבעלה הוו נישואין בחצר שלו, סתם כניסתה לה לשם נישואין עכ"ל. הרי לך שכניסת חופה היינו כשפרשה שנכנס לשם נישואין, שתהא מסורה לרשות הבעל והוי בהכי נשואה, שזו היא נכנסה לחופה. ואחר שיצאת' מבית אביה שמסרה לשלוחי הבעל, אם נכנסה עמו בחצר דידיה אפילו בסתם הויא נשואה. והיינו על כרחין בלא שבע ברכות. דאי ס"ד שברכו, א"כ מהו סתם חצר, הלא אין לך מפורש גדול מזה. ומעתה זכינו לדון. אחרי שהיא נשואה גמורה בלא שבע ברכות לאכילת תרומה שהיא במיתה, ולעניין מיתת ב"ד דאישתני קטלה מסקילה לחנק, כ"ש דשריא לבעלה. וכתב רבי' שמשון דנוכל לפרש כלה בלא ברכה היינו בלא חופה, ונקט ברכה לפי שעושין ברכה בשעת נישואין. ונראה לי הא דתניא במס' כלה מניין לברכת חתנים מן התורה, שנ' [בראשית כ"ד] ויברכו את רבקה וגו', אין לפרש הפסוק בברכת נישואין, דהא יצחק לא הוי התם. ואפילו אם תפרש בברכת אירוסין שעשה אליעזר שלוחו של יצחק לקדש לו אשה, ונימא דנילף ברכת נישואין מברכת אירוסין, מ"מ צריך לומר דבלא ברכה הויא נשואה כדפרי'. ונהי דהויא דאורייתא, ברכות אינם מעכבות. ועוד י"ל אסמכתא בעלמא הוא, דהכי קאמר בסיפיה דקרא ויאמרו לה אחותינו את וגו'. ואפילו אי [לא] הוי דאורייתא ונימא נהי דנשואה גמורה היא מן התורה בלא שבע ברכות, מ"מ גזור רבנן שהיא אסורה בלא ברכה, מ"מ הני מילי בעלמא שלא בירכו כלל, אבל היכא דברכו אפילו אחר קידושין כל דהו לא גזור, כמו שהוכיח מחרש שוטה וקטן. ויש ליתן טעם ולומר חכמים חשו לזלזול בת ישראל שלא תראה שהיתה כמו זונה אצלו עד עכשיו. ואפילו אם תמצא לומר שהם מן התורה ושגזרו חכמים לאוסרה לבעל עד שיברכו שינית אפילו כשברכו בקידושי טעות, מ"מ הני מילי בקידושין שהן ודאי טעות, אבל הכא דאיכא פלוגתא דרבוותא, וקרוב לדעת שהקידושין הראשונים קידושין, והוי ספיקא, א"כ אפילו אם תדמה ברכה זו לברכה דלאחר המזון דהויא דאורייתא, והתם ספק בירך וספק לא בירך חייב לחזור ולברך. מ"מ כי תוקמיה אדאורייתא הרי היא מותרת לו אפילו כשלא בירך מעולם, וכ"ש אי ברכת חתנים מדרבנן דיש לדמותו למי שנסתפק אם בירך ברכת המוציא או לא, שאינו חוזר ומברך מפני שאינה מן התורה, ומהשתא דמספקא לן אם היא דאורייתא אם לאו שאינו חוזר ומברך. ואפילו הויא דאורייתא מספקא לן אי קידושין הראשונים קידושין אם לאו, האיך נוכל לברך שבע ברכות מספק ברכה לבטלה. וא"ת יגרשנה ויחזירנה ויברך, ליכא למימר הכי כיון דאין כאן איסורא דאורייתא, דאין לנו כח להוציא אשה מבעלה ולומר שהעמידו חכמים דבריהם בגזירה זו אפילו במקום שצריך להוציא, ואפילו בספק, כדאיתא פ' כיצד ביבמות [כ"ג ע"ב] דתנן אם קדמו וכנסו אין מוציאין כו' אע"ג דדילמא פגע באחות זקוקתו, דספיקא הוא דאימור כל חד וחד דידיה איתרמיה ליה. וכן נמי פ' ד' אחין [שם כ"ז ע"ב] א"ר יוחנן אחיות איני יודע מי שנאן משום דדילמא (שיני הבראי שביה) [שניה חבראי שניה] יבם אנא ראשונה יבמי. ומצינו שחשו חכמים להוציא בקדש תוך שלשה וברח, דאמרינן [שם ל"ז ע"א] עירוקיה מסתייה. ובנטען על אשת איש [שם כ"ד ע"ב] ונתגרשה יוציא משום דהוי ספיקא דאורייתא, דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל, ואפילו הכי אם יש לה בנים לא תצא. והיה נראה לומר דאפילו היכא שלא בירך מעולם ולא איפשר ליה לברך דלא חייבוהו חכמים להוציא. וראייה מפ' הניזקין [גיטין נ"ז ע"א], מעשה בארוס וארוסתו שנשבו בין הגוים אמרה לו בבקשה ממך אל תגע בי שאין לי כתובה ממך, אבל משום כלה בלא ברכה לא נמנע ממנה, ואע"פ שלא בירכו ז' ברכות כשנשבו מקרי ארוס וארוסתו. ואין לדחות דה"ק אין לי חיוב כתובה עליך מפני שלא בירכו ז' ברכות, דהא לאחר שנשבו היה מתייחד עמה כדאמרינן דחדא מטה הוה כו' והיינו כניסה לחופה דבהכי הייתה נשואה גמורה, דשפיר הוה לה חיוב כתובה עליו.
ומעשה היה באחד שקידש בטבעת שאולה וחזר הבעל וקדשה קידושין גמורין שניים בפני עדים בלא ברכה. והתחילו לרנן משום דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה, ואמרו כי יש מורה להזקיק הבעל לגרשה ולחזור לקדשה. וכתב רבי' שמשון וז"ל, אמרתי לא נתן לכם המורה לצדקה, ותחילת תקנה זו קילקולה, אם תקנתם באשת ישראל, מה תקנתם באשת כהן. עכ"ל.
ואם (לחשב) [לחשך] אדם לאמר מה יהיה מן הכתובה, שהרי היא מוקדמת, ואם תכתוב זמן של עכשיו היאך נוכל להזכיר שמה בתולה. ועוד מהו הדין שלה מאתים או מנה. אמור לו, למ"ד חיישינן לשתי כתובות [ב"מ ז' ע"ב], וכן נמי הא דפ' נערה [כתובות מ"ג ע"א] דאיתמר הוציאה עליו שתי כתובות והאחת קודמת לחברתה היאך נכתבה השינית. אלא ודאי שטר כתובה הוא כשאר שטר חוב דעלמא, ומוצאין לשון המועיל על הזמן ועל הזכרת האשה. וכתובה היא מאתים כדין בתולה, דהא לא (תוכן) [תוכל] לדון אותה רק כמו מפותת עצמו או אנוסת עצמו, והתם כשכנסה כותב לה כתובה כשאר הבתולות. ושלום אליעזר חיים הע' בה"ר אליעזר נ"ע.
תשובה זו השיב לא"מ ז"ל. וזה אשר כתב הוא, נראה דלא סמכה דעתה אפילו אי הוי שוה פרוטה בטבעת של נחשת, כיון דנהגו לקדש בשל כסף או בשל זהב. מדמשני פ"ק דקידושין [ג' ע"א] חליפין איתא בפחות משוה פרוטה, ואשה בפחות משוה פרוטה לא מיקניא נפשה, ומשום הכי בטלו תורת חליפין מאשה לגמרי, אפילו בכלי שיש בו שוה פרוטה. הכא נמי נראה דשום אשה לא סמכה דעתה להתקדש בנחשת מחמת כיסופא. ולא נהגו דילמא אתי לקדושי בטבעת פחות משוה פרוטה, לדברי רבי' משה מיימון ששיעור הפרוטה משקל חצי שעורה של כסף נקי. ואפילו אי הוי בו שוה פרוטה, איכא למימר דלא סמכה דעתה כיון דשמוהו העדים והאשה בשל זהב. ואע"ג דפסיק הילכתא [שם ט' ע"א] שיראי לא צריכי שומא, התם פי' [ז' ע"ב] אע"ג דלא (פ)[ב]קיעי בשומא, ותלי טעמא דהא שוו חמשין. מיהו היכא דשיימינהו ואישתכח דלא שוו אינה מקודשת, כדאמרינן התם חמשין ולא שוו, הא לא שוו. וכ"ש זהב ונחשת דשני מינין הן. ועוד הכא ליכא למימר הכי דשמא אינו שוה. ועוד נראה לר"ת דלא פסיק כרבא אלא משיראי משום דקייצי וידיע קצת שימייהו, ואין רגילות לטעות בהן, אבל מילי אחריני ודאי בעו שומא. ולא דמי לאבנא דכוחלא [שם י"ב ע"א] כדפי' התוספות דצריך לומר דאינה כשאר אבנים. ועוד דאמרינן התם [ט' ע"א] כל הבה מיהב' לאו כלום היא. ופר"י היכא דהיא אינה מבקשת אותו דבר תחילה כי הכא, אלא שאמר לה האיש אם אתן לך דבר זה מיקדשי לי, כ"ש הכא דתרוייהו היו סבורים שהיה של זהב דלא מקדשה. וגרע טפי מאומר לה התקדשי לי בדינר של כסף ונמצא של זהב, או להפך, דאינה מקודשת. והא דתנן פ' האומר [שם ס"ב ע"א], האומר כסבור הייתי שהייתה כהנת כו' הרי זו מקודשת מפני שלא הטעתו, התם הוי לחומרא להנשא לאחר. ועוד איכא למיחש דילמא אפילו הטעה אותה מיקדשא דדמי קצת הכי. ואע"ג דאמר שמואל [שם י"ב ע"א] קדשה בתמרה מקודשת, חיישינן שמא שוה פרוטה במדי, התם ידעה וקבלה לשם קידושין, רק חיישינן דילמא לית ביה שוה פרוטה. אבל הכא לא קבלה רק בתורת זהב והוו קידושין [של טעות]. ואפילו למ"ד בפ' המדיר [כתובות ע"ג ע"ב] קדשה בפחות משוה פרוטה כו' אם בעלו קנו, צריך לומר בעידי ייחוד, דאי לא תימא הכי הא קיימא לן [קידושין ס"ה ע"א] המקדש אפילו בעד אחד אין חוששין לקידושין, ואין לומר דחופה קונה, מדפריך התם [שם ג' ע"א] ולרב הונא דאמר חופה קונה, ש"מ דלית הילכתא כוותיה. לכך יקדש שנית ויברכו לו ז' ברכות. ושלום יהודה בן הק"ר נתן לביא. וכן כתבו מה"ר אלעזר, וה"ר זוסמן, וה"ר שלמה בדכר"י.
ומהר"ם אמר דאינן קידושין דלא סמכא דעתא כיון שסבורה שהוא זהב, כמו [קידושין מ"ח ע"ב] התקדשי לי בדינר כסף ונמצא זהב או איפכא. ואפילו יהיב לה ושתיק הוי ליה כמפרש כיון שהעדים והקהל אמרו כן. דומיא דהיה מדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה פ"ק דקידושין [ו' ע"א], כדמוכח התם דפסקינן הילכתא כר' יוסי. ויש לגרש. ויקיימו שיחזרו ויקדשו, דחיישינן דילמא נפיק מינה חורבה שיאמרו קידושי נחשת אינן קידושין. ועוד נראה להצריך גט מדפר"א פ' האיש מקדש [שם נ' ע"א] על הא דמקדש' האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת כו'. ודילמא שאני התם דלחומרא צריכה גט מיניה. אלמא אפילו אי אמרינן דברים שבלב הוו דברים, גבי קידושין אמרינן לחומרא, ולא מהימן לומר טעיתי, כ"ש אי אמרינן דברים שבלב אינן דברים דהוו קידושין וצריך גט, ויחזור ויקדש, ויברך שבע ברכות.
